טנטרום

מה זה טנטרום – וכיצד מתמודדים עם התקפי זעם

פירוש המילה טנטרום בעברית הוא התקף זעם. התקף זעם אצל ילדים הוא חוויה שכולנו כהורים מכירים היטב.
בכתבה זו נבין מה זה טנטרום, מה המשמעות והפירוש של התנהגות זו, מדוע היא מתרחשת וכיצד ניתן להתמודד בצורה יעילה עם התקפי זעם אצל ילדים.

בסוף הכתבה יש גם שאלות ותשובות

איך נראה התקף זעם?

התקף זעם אצל ילדים הוא חוויה שכולנו כהורים מכירים היטב. מדובר ברגעים בהם הילד חווה התפרצות רגשית חזקה, כמו צעקות, בכי או אפילו אגרסיביות שיכולה לבוא לידי ביטוי כילד שמרביץ, לעיתים באופן שנראה בלתי נשלט. ברוב המקרים, טנטרום הוא שלב נורמלי בהתפתחות הילד, אך הוא עשוי להיות מאתגר מאוד להתמודדות.

התפרצות זעם אצל ילדים

מה זה טנטרום? ובאיזה גיל זה קורה אצל ילדים?

טנטרום (או התקף זעם) הוא תגובה רגשית עוצמתית של ילדים, המתבטאת בכעס, בכי, צעקות ולעיתים בהתנהגות פיזית כמו דחיפות, שריטות או השתטחות על הרצפה. פירוש המילה טנטרום קשור להצפה רגשית, המתרחשת כשהילד חווה רגשות שליליים כמו תסכול וכעס, ואינו יודע כיצד לווסת את עצמו.

שימו לב! תגובת טנטרום אינה מעידה על ילד עצבני בטבעו– אלה על תגובה של הילד שלנו.

5 נקודות חשובות על טנטרום שחייבים להבין

  1. טנטרום הוא התקף זעם אצל ילדים שמתבטא בכעס, בכי וצעקות. 😡
  2. חוסר בשלות במוח של ילדים צעירים מקשה עליהם לווסת את רגשותיהם. 🧠
  3. עייפות או רעב יכולים להחמיר את התפרצויות הזעם אצל ילדים. 🍽️
  4. חשוב שההורים ישמרו על קור רוח ויציבו גבולות ברורים בזמן התקף זעם. 🧘‍♂️
  5. לאחר שהילד נרגע, יש לשוחח איתו ולעבד את החוויה הרגשית שעבר. 🗣️


מדוע טנטרום קורה?

חוסר בשלות

אצל ילדים צעירים, ישנם חלקים במוח, בדגש על החלקים שקשורים לויסות ריגשי וניהול רגשות, שאינם הבשילו עדיין בגילאים הצעירים. בפועל זה אומר שהילדים המתוקים שלנו מונעים מרגש ולא מהיגיון, וקשה להם לווסת את עצמם (ד.א מזמינה אתכם לצפות בסרט ״הקול בראש״). בדיוק כמו שגם לנו המבוגרים קשה מאוד לפעמים, אולי אפילו עולה בנו צורך "לשבור את הכלים", אבל ההבדל הוא שלנו יש יכולות לווסת את עצמנו, ולהם עדיין לא.

מדוע טנטרום קורה

חוסר יכולת להביע את עצמם במילים

בגילאים צעירים, הילדים מתקשים לתאר את הרגשות והרצונות שלהם באופן ברור. גם אם מדובר הילד שכבר יש לו יכולות שפתיות ויודע להביע את  עצמו, פעמים רבות יכול להיות לו עדיין קושי בביטוי הרגשות שלו, במיוחד ברגעי קושי והצפה רגשית.

עייפות או רעב

כאשר לילד יש צורך שאינו מלא, קשה לו אפילו יותר לווסת את עצמו (שוב, זה קורה גם לנו המבוגרים, אבל אצלהם הכל בעוצמה גדולה יותר).

פעם בשבוע – השאלות שלכם בנושא חינוך ילדים נפגשות עם התשובות של קורל ימטוביץ.
היכנסו עכשיו לקבוצת הווצאפ של יחסים לפני הכל ותוכלו גם אתם ללמוד מתשובות שהורים אחרים מקבלים ממדריכת הורים מוסמכת. הקבוצה ללא עלות.

איך מגיבים לטנטרום? וכיצד להתמודד עם התקפי זעם אצל ילדים?

כפי שהזכרתי קודם, לילדים צעירים אין את הכלים, היכולת והבשלות לווסת את עצמם. לכן, התפקיד שלנו ההורים זה להיות המווסתים שלהם. לכן, כשילד חווה התקף טנטרום, חשוב לנסות כמה שאפשר להיות מווסתים בעצמנו. לפעול בצורה רגועה, עקבית ואמפתית.

הנה כמה עקרונות מרכזיים להתמודדות:

שמירה על קור רוח

התגובה שלכם כהורים משפיעה מאוד על אופן ההתמודדות של הילד. זכרו: ילד כועס או ילד צועק הוא ילד שמרגיש תסכול, הוא מוצף ריגשית וזקוק למבוגר אחראי שיעזור לו להתווסת ולהירגע. הילד חווה רגשות מאוד חזקים ושליליים, אולי הוא אפילו מפחד מהעוצמה שלהם – הדבר האחרון שיעזור לו במצב כזה זה שהוא יראה שגם אמא ואבא נבהלים מהרגשות שלו.

אנחנו רוצים להעביר לילד מסר: אני פה בשבילך. גם כשיש גלים חזקים, אולי אפילו סערה, אני סלע איתן. אני לא זז, לא נבהל. תכף הסערה תחלוף. נשמו עמוק ושדרו לו שאתם שם עבורו.

הצבת גבולות ברורים

אנחנו אמנם נהיה מכילים, מבינים, ואמפתיים כלפי הרגשות החזקים שעולים, אבל זה לא אומר שאנחנו נסכים לילד לפגוע בעצמו או בסביבה שלו (גם בנו). לכן, אם תוך כדי התקף הזעם, הילד מגיע למצב בו הוא מרביץ לעצמו או לאחר, אנחנו נעצור אותו (גם פיזית אם צריך), בעדינות ובנחישות כמה שאפשר, תוך אמירה:  "אני אוהב/ת אותך, אני רואה שקשה לך עכשיו, אני עוזר/ת לך לא לפגוע בעצמך או בסביבה". לקריאה בהרחבה על הצבת גבולות.

להיות שם בשביל הילד

מתוך היכרות עמוקה עם הילד, נפעל באופן שבו ישדר לו בצורה המיטבית את המסר שאנחנו פה בשבילו. יש ילד שיהיה זקוק לחיבוק, אחר לכוס מים, ויש ילד שירצה קצת מרחב להירגע. נמצא את הדרך המדוייקת להראות לו שאנחנו פה בשבילו, נוכחים, לא נבהלים מהרגשות שלו. אפשר לומר למשל "זה בסדר להיות מתוסכל, אני פה איתך" יכולים לעזור. זה בסדר גם פשוט להיות שם בשקט לידו, להסתכל עליו בעיניים טובות ואוהבות.

להיות שם בשבילו

אכפתיות לצד עקביות

שימו לב שהתגובה שלכם לא משתנה בהתאם למצב הרוח שלכם והאם יש לכם או אין לכם כוח להתמודד עם טנטרום כרגע. אם הילד ילמד שלפעמים כשהוא נכנס לטנטרום הוא יקבל מה שהוא רוצה ולפעמים לא, זה עלול להיות מאוד מבלבל בשבילו, ויכול מאוד להיות שהוא יבדוק כל פעם "האם עכשיו זה כן יעבוד לי?". עקביות היא עקרון חשוב.

עיבוד רגשי אחרי ההתקף

לאחר שהילד נרגע, שבו איתו ושוחחו על החוויה:

  • שאלו אותו מה הוא הרגיש (חשוב לשיים – כלומר לתת שם לרגש שהילד הרגיש).
  • תתנו תוקף ומקום לרגש שעלה לו "הרגשת עצוב כי חבר אמר לך משהו מעליב"
  • אל תקטינו או תבטלו את מה שהרגיש ("לא קרה כלום", "די זה היה ממש בקטנה", "אתה צריך פשוט ללמוד להתגבר").
  • תנסו להבין מה היה הצורך שלו שלא קיבל מענה (שיראו אותו, שיבינו אותו, להרגיש שייך, צורך פיזי כמו רעב או עייפות)
  • תנהלו שיח פתוח ולא ביקורתי על מה יכול לעזור לו בפעם הבאה כשהוא מרגיש ככה.
  • הביעו הערכה על כך שהוא הצליח להירגע למרות שהיה לו קשה (גם אם זה לקח המון זמן להירגע…).
    •  

דגשים נוספים

התמודדות עם קללות ומשפטים כמו "אני לא אוהב אותך"

כאשר ילד משתמש בביטויים פוגעניים, זה בדרך כלל ממש מעליב את ההורה וגורם לו להגיב בעוצמה מתוך הרגש שלו (בעצם, זה יכול להכניס אותנו להצפה ריגשית שהיא סוג של טנטרום של מבוגרים).

אז האמת היא, שהוא לא באמת מתכוון לזה. הוא כן אוהב אותך, הכי בעולם. אבל הוא ממש מוצף, אולי אפילו מרגיש במצוקה. מה שהוא באמת התכוון לומר זה ״אמא אני במצוקה עכשיו. אני ממש ממש צריך עזרה״.

אז מה נכון לעשות במקרה כזה?

קודם כל נזכור מה עומד מאחורי המילים שלו, שיש פה צורך גדול, והילד שלנו זקוק לעזרה, לתמיכה, ולוויסות שלנו. באותו הרגע נציב את הגבול בקצרה והחלטיות ונענה כאילו הוא אמר שהוא צריך עזרה: "אנחנו לא מדברים ככה לאמא. אני רואה שמאוד קשה לך. איך אני יכולה לעזור לך, אני פה בשבילך".

בזמן אחר, רגוע יותר, כשהילד מווסת, ננהל איתו שיח ללא כעס וביקורת, נסביר לו שזה מאוד לא נעים שהוא משתמש במילים כאלה, שאתם מבינים שזה נבע מתוך תסכול גדול באותו הרגע. נחשוב יחד מה יכול לעזור לו בפעם הבאה להתווסת שהוא מרגיש רגשות כאלה חזקים.

מה לא לעשות בזמן טנטרום?

בעת התקף זעם, התגובה שלנו כהורים חשובה לא פחות מהגבולות שאנו מציבים. ישנם כמה דברים שכדאי להימנע מהם כדי לא להחמיר את הסיטואציה או לפגוע באמון של הילד:

לא לצעוק או לכעוס

סכעס מצד ההורה עלול להגביר את תחושת ההצפה הרגשית של הילד. במקום להרגיע, זה עלול לגרום לו להרגיש לא בטוח או לא מובן.

לא להעניש

עונשים מידיים, כמו שלילת פרס או הפסקת פעילות אהובה, עשויים ללמד את הילד להסתיר את רגשותיו במקום להתמודד איתם.

לא להתעלם או לזלזל ברגשותיו

אמירות כמו "זה לא כזה נורא" או "תפסיק לבכות" עלולות לגרום לילד להרגיש שרגשותיו אינם לגיטימיים.

לא להסכים לכל מה שהוא מבקש רק כי קשה לכם להכיל את הבכי והרגשות החזקים

להורים רבים קשה לשמוע את הילד שלהם בוכה, והם מנסים לעשות הכל כדי לגרום להפסיק לבכות. אבל חשוב לדעת שהבכי הוא לא הבעיה, הוא אפילו הרבה פעמים הפתרון. רק ברגע שנותנים לרגש מקום לצאת החוצה, אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב ויכולים להיות פנויים ריגשית לדברים נוספים.

לא לנסות לחנך ולהסביר בהיגיון תוך כדי הסערה

״אין מרצים אדם בשעת כעסו״. ברגע של הצפה רגשית, הילד אינו פנוי להקשיב להיגיון או להסברים. נמתין לזמן שהוא רגוע ומווסת כדי לנהל שיח בריא שיעזור לו להתמודד טוב יותר בפעם הבאה.

על ידי הימנעות מהתגובות הללו, תוכלו לשמור על אווירה רגועה ותומכת, לעזור לילד ללמוד כיצד להתמודד עם רגשות חזקים, ולחזק את הקשר ביניכם גם ברגעים המאתגרים ביותר.

ומה לגבי ההורים?

חשוב לזכור שגם אנחנו, ההורים, חווים הצפה רגשית בזמן טנטרום, וזה טבעי לחלוטין. אחרי שהסיטואציה נרגעה, הקדישו רגע לעצמכם ולמה שממלא ומחזק אתכם:

  • נשמו עמוק: כמה נשימות עמוקות ומודעות יכולות לעזור לכם לשחרר מתח שהצטבר בגוף.
  • שתו מים או קחו רגע שקט: עצירה קטנה להתרעננות יכולה לעשות הבדל גדול.
  • חיזרו לעצמכם בפרגון: אמרו לעצמכם מילה טובה על כך שעמדתם באתגר. "עשיתי את הכי טוב שיכולתי, ואני לומד/ת מזה."
  • שוחחו עם מישהו קרוב: אם יש צורך, שתפו את בן/בת הזוג, חבר או אדם קרוב במה שחוויתם. שיחה תומכת יכולה להקל על התחושות.
    1.  

כשאתם לוקחים רגע להרגע ולמלא מצברים, אתם לא רק משפרים את הרגשתכם אלא גם מתכוננים טוב יותר לאתגרים הבאים. ילד רגוע זקוק להורה רגוע – וזה בסדר להתמלא מחדש אחרי סיטואציות כאלו.

סיכום

טנטרום, התקפי זעם, או התפרצויות זעם הם שלבים טבעיים בהתפתחות של ילדים. למרות שהם עשויים להיראות מאתגרים, הם הזדמנות ללמד את הילד מיומנויות חשובות לחיים, ולהראות להם שאנחנו שם בשבילם גם כשקשה. כשהורים מציבים גבולות מתוך אמפתיה, נוכחות וביטחון, הילדים לומדים שהם יכולים לבטא רגשות בעוצמה, אך בצורה שאינה פוגעת באחרים.

רוצים ללמוד על כלים שמותאמים במיוחד להתקפי הזעם של הילד/ה שלכם? אשמח להעניק לכם ליווי אישי מעמיק, על מנת לתת לכם ההורים את הדרכים המדוייקות ביותר עבורו. לשיחת ייעוץ ראשונה בזום ללא עלות, ניתן לתאם בטלפון 0547586892

שיהיה בהצלחה ובקלות!

קורל

קורל ימטוביץ - יחסים לפני הכל

 

שאלות ותשובות בנושא:

קודם כל, כשהצורך שלנו לא מלא, במקרה הזה המילואים גם באמת מביאים אותך לאיזשהו מקום שהכלי שלך מלא, אם זה כוס של מים אז כבר המים מלאים עד הסוף ואז רק קצת מים שנשפוך פנימה כבר הכל יתפרץ החוצה. ובאמת כשהצורך שלנו לא מלא אז כל דבר הוא טריגר ולא סתם זה קורה דווקא עכשיו במילואים יותר. אני חושבת ששני דברים מרכזיים שיכולים לעזור:
 
1. מילוי מצברים אישיים: בהתאם למה שאת יכולה, למצוא עזרה ורגעים קטנים של למלא את המצברים שלך ולבוא יותר בטוב הביתה. פשוט למצוא רגעים קטנים של סבתא או דודה או בייביסיטר שיכולים, אפילו כשאת בבית, להיות רגע ולתת לך להתאפס ולמלא את המצברים. זה המון, זה לחזור לילדים מתוך עמדה אחרת לגמרי.
 
2. שינוי פרשנות: הדבר השני אני חושבת שהדבר הזה שדיברנו עליו של לשנות פרשנות הוא המון, כי את אומרת "הטנטרום של הילד זה הטריגר שלי". למה? כי כנראה שהפרשנות שלך בראש אומרת "עוד פעם הוא עם השטויות שלו" או "הוא עושה לי דווקא, הוא בודק אותי, אין לי כוח לזה". אבל תחשיבי שאם הילד שלך היה בא ואומר לך: "אמא, קשה לי בטירוף עכשיו, אני מה זה צריך אותך, אני חייב עזרה, את יכולה לעזור לי רגע, אני צריך חיבוק, קשה לי נורא," היית מגיבה לזה ממש אחרת. הסיפור שזה מה שהוא אומר כשהוא בטנטרום, וברגע שנצליח (וזו עבודה מאוד מאוד קשה בזמן אמת) להזכיר לעצמנו בראש שזה מה שהילד שלי בא להגיד – "אני מוצף, קשה לי, אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, אני צריך אותך ממש". אז אם תצליחי לשנות את הפרשנות, אפילו קצת, אפילו לא בכל המקרים, אפילו ממש בצעדים קטנים, זה יכול לעשות המון.
ראשית, המוח הקדמי החושב (הקורטקס הקדמי), שאחראי על ניהול וויסות רגשות ועל כל מה שילדים לא מצליחים לעשות בטנטרום, אינו מפותח בלידה. הוא מסיים להתפתח רק בשנות העשרים (קיימות דעות חלוקות לגבי הגיל המדויק: 20, 25, 30). זו לא קפיצה אלא התפתחות הדרגתית מאוד. ישנם גורמים המשפיעים על קצב ההתפתחות והבשלות, כמו רמת הרגישות של הילד (ילדים רגישים מאוד עלולים לפתח חלק זה לאט יותר), וגם התגובות שלנו כהורים והדוגמה האישית שאנו נותנים בהתמודדות עם רגשות.
 
חשוב יותר מההסבר הביולוגי הוא לדעת שגם אדם בוגר בין שלושים או ארבעים שחוזר הביתה מוצף רגשית ומתנהג באופן מעצבן או מגעיל, אינו עושה זאת כדי לעצבן. הוא מוצף, וזה פשוט יוצא החוצה בהתנהגות. ברגע שאנו מבינים שאף אחד לא פועל נגדנו, וילדינו אינם באים לעשות נגדנו, אלא לעיתים קרובות הם פשוט מוצפים רגשית – בין אם בגיל שנתיים, שש או עשר – זו עדיין הצפה רגשית. ייתכן שהם יודעים להתמודד יותר או פחות, אך גם אדם בן שלושים לעיתים אינו יודע להתמודד עם הצפה רגשית.
 
ברגע שנבין שזו הצפה רגשית וזה לא נגדנו אלא קושי של מישהו, אז נתייחס בעיקר לרגש ונהיה שם בשבילם ונעזור להם להחזיק את הרגש, ולא רק להתנהגות. תמיד נציב גבולות להתנהגות פוגענית, אבל כל עוד ההתנהגות אינה פוגעת באף אחד, הסיפור החשוב הוא הרגש.
נכון, יש ילדים שונים ואנשים שונים בכלל, שצריכים דברים אחרים כשהם סוערים. יש כאלה שצריכים חיבוק ויש כאלה שצריכים מרחב וכל אחד צריך משהו אחר. אז אני לא רוצה לתת איזושהי תבנית של "זה מה שעושים בטנטרום". ספציפית אם הילד שלך לא נעים לו חיבוקים והוא לא רוצה קרבה ולא רוצה מגע ובאמת הוא צריך להוציא את זה החוצה, וכל עוד זה לא פוגע באף אחד – אז תהיי שם.
 
חשוב לשים לב שאת נמצאת לידו לא בעמדה של "טוב, אני מחכה שזה יעבור לך כבר ונמשיך הלאה בחיים", אלא "אני פה בשבילך אם אתה צריך אותי, אני רואה שקשה לך ואני פה".
אפשר להגיד את זה ולפעמים זה הרבה, זה נשמע קצת מצחיק אני יודעת אבל זה הרבה לפעמים העמדה שלנו של איך אנחנו רואים אותם בעיניים טובות ואיך אנחנו מסתכלים עליהם בקטע של "אני פה, זה תכף יעבור, אני מחזיקה ואני מחכה ואני לא נבהלת מאיך שאתה מרגיש" – ילדים קולטים את זה. הם קולטים את הבפנים שלנו ואת איך שאנחנו מסתכלים עליהם. ובאמת לפעמים זה פשוט להיות שם, אבל להיות לא בעמדה ביקורתית, אלא להסתכל עליהם בעיניים טובות ולדעת שאנחנו מחכים להם ו"הגל הזה" תכף יעבור.

זה חוזר על עצמו כי כל פעם שהוא מרגיש הצפה רגשית, הוא לא יודע לווסת את הרגשות שלו.

לכן זה יקרה שוב ושוב. תחשבי כמה פעמים ביום או בשבוע משהו מעצבן אותך – את יודעת להוריד את הווליום במוח שלך. אצלו עדיין הכפתור הזה של להנמיך את הווליום לא קיים. אז כל דבר שקצת מסעיר אותו נחווה בעוצמות אדירות, עד שלאט-לאט הכפתור הזה יתפתח.

עם הטנטרום עצמו מתמודדים אותו דבר. למרות שאני (ההורה) הגורם כביכול לטנטרום, ואני זו שהצבתי את הגבול, אני עדיין יכולה לנחם את הילד שלי ולהיות שם בשבילו עם הרגש שהוא חווה. אנחנו כהורים יודעים הכי טוב בשביל הילד שלנו.
אם אני יודעת שלילדה שלי לא טוב לאכול עכשיו שוקולד, גם אם היא לא מבינה את זה, אני אציב את הגבול, אבל אני עדיין אהיה בצד שלה.
אפשר ממש להתבאס יחד עם הילדה ולהגיד לה: "וואי, איזה באסה! הלוואי ואפשר היה לאכול עכשיו את כל השוקולד שבעולם. הלוואי ששוקולד היה יותר טעים מארוחת הערב!". ולמרות שאני זו שמציבה את הגבול, אני יכולה עדיין להתבאס איתה ולנחם אותה כשהיא בטנטרום ומתבאסת.
זה לא סותר אחד את השני בכלל, למרות שזה נשמע סותר. ממש להיות שם איתה, ולהגיד: "וואי, אני מבינה אותך, זה קשה לך. זה באמת מבאס. את מאוד רוצה משהו ואת לא מקבלת". גם אני לפעמים ממש רוצה משהו ולא מקבלת אותו. לא תמיד אפשר את מה שאנחנו מאוד רוצים. פשוט להיות מתוך העמדה הזאת ולדעת שזה לא סותר. זה שאני אמרתי "לא" לא אומר שאני לא יכולה להיות שם בשביל הילד שלי, להרגיש איתו את הרגשות הקשים ולנחם אותו. ממש לנחם, גם אם אני אמרתי "לא".

ילדים מבינים בכל גיל ומומלץ לדבר איתם כגדולים כן, הם מבינים בכל גיל. אני באופן אישי מאוד מאמינה שילדים מבינים מרגע שהם נולדים, ואני כבר מדברת איתם כאילו הם גדולים. אני חושבת שזה מפתח המון. גם אם הם לא מבינים כל מילה שאנחנו אומרים, הם מבינים את הטון ואת התחושה. הם מבינים ומרגישים אם אני נוכחת לצידם בטנטרום, אם אני מסתכלת עליהם בעיניים טובות או רק מחכה וסופרת את הדקות שהם יפסיקו. יש להם סנסורים ממש טובים. לכן, מגיל 0 אני ממליצה לדבר איתם כמו גדולים ולהתייחס אליהם באותה צורה.

זה בדיוק מה שקורה לילדים, וסיפור המסכים הוא אחד האתגרים של הדור.
משהו שחשוב לדעת על מסכים, הן למבוגרים והן לילדים, הוא שהתכנים בהם (במשחקים, בסרטונים, במיוחד בסרטוני ילדים) נבנים על ידי אנשים חכמים מאוד שתפקידם הוא לגרום למוח שלנו להפריש יותר מההורמון דופמין. דופמין הוא הורמון התגמול והוא ממכר. כשהמוח מפריש דופמין, אנחנו רוצים עוד ועוד ממנו כי הוא עושה תחושה טובה בגוף, ומצד שני אנחנו רוצים עוד. כשהמסך גורם לנו להפריש דופמין, אנחנו רוצים עוד ועוד מהמסך.
 
אנחנו כמבוגרים, שיש לנו את היכולת לווסת את עצמנו ולהיות סבלניים, לעיתים קרובות לא מצליחים להגביל לעצמנו את המסך. על ילדים קטנים זה פשוט כל כך גדול עליהם; אם לנו זה קשה, להם זה באמת גדול עליהם, ואין להם יכולת קטנה לזה. צריך קודם כל לדעת שזו משימה שאי אפשר לצפות מהם – אי אפשר לצפות מהם שיאכפו את הגבול לעצמם, ואי אפשר לצפות מהם שלא יאכפו את התסכול הזה, כי הם יאכפו את התסכול. ככל שניתן להם יותר מסך, הם ירצו יותר מסך, כי ההורמון הזה ממכר.
 
חשוב לדעת שזה כמעט תמיד יביא אותם לתסכול מאוד גדול כשנפסיק את המסך. זה אתגר מאוד גדול שצריך לקחת בחשבון כשנותנים מסך, וביתר שאת כשנותנים זמני מסך ארוכים יותר. כששמים את הגבול להפסיק את המסך, זה קשה, אבל צריך לשים אותו ולא להיבהל מהם, ולדעת שככה זה. כי זה באמת קשה, וכמו שלמבוגרים זה קשה, לילדים זה קשה פי 100.
המסכים באמת משפיעים על המוח שלהם ברמה הזאת. יותר ויותר הורים היום מחליטים מראש לעשות "גמילה ממסך". זו ממש גמילה, כי זו באמת התמכרות לכל דבר. הורים רבים מגלים שאחרי שעוברים את החלק הקשה של הגמילה (במרכאות), זה הופך להיות קל יותר, כי הילדים פחות צריכים את זה והם פחות מבקשים, ואז הם לא מגיעים למצבי קצה אלה. זו בחירה לא פשוטה לוותר לגמרי על המסך, אבל יותר ויותר הורים עושים זאת, ולפעמים לא רוצים אפילו לתת דקה בגלל ההשפעות.

ספרי ילדים במיוחד בשבילכם:

חזרה לנושא מתוך הפוסט

לגלות עוד מהאתר יחסים לפני הכל

Subscribe to get the latest posts sent to your email.