הזמנתם חבר של הילד לשחק בבית. הכול נראה רגוע, ואז – בלי שום אזהרה – הילד שלכם נותן לחבר שלו מכה. החבר בוכה, אתם קופאים. רגע אחד אתם מארחים, רגע אחרי – אתם בתוך סצנה שקשה לנשום בה. הלב מתכווץ. זה הילד שלי שגרם עכשיו כאב למישהו אחר. עולות מחשבות: "מה יחשבו עלינו?" "מה יגיד ההורה של החבר?" "איך אני אמור להגיב עכשיו?". אתם חווים בושה, תסכול, דופק שמואץ – ומנסים להגיב בשנייה אחת עם משהו שגם ירגיע, גם יחנך, גם "יתקן את הרגע".
כשילד מרביץ, זה לא סימן שהוא רע או אלים – זה בדרך כלל ביטוי לסערת רגשות שהוא לא מצליח להכיל. בסרטון הזה תגלו איך לזהות את הרגעים האלו, מה קורה במוח של הילד באותם רגעים, ואיך נוכל כהורים לשמש לו כמקום בטוח.
בואו ללמוד איך לתרגם התנהגות חיצונית לאותות פנימיים של צורך, איך לעצור את האלימות מבלי להיבהל, ולהעניק לילד את הכלים לוויסות רגשי והתנהלות חיובית בעתיד.
עוד הדרכות בנושא תוכלו למצוא כאן באתר בקטגוריית הדרכת הורים, עם כלים פרקטיים לשיפור הקשר עם הילדים שלכם.
כהורים, אחת ההתנהגויות שהכי מערערות אותנו רגשית היא התנהגות אלימה אצל ילדים. ברגעים כאלה קל לשכוח – אבל דווקא עכשיו הם הכי צריכים אותנו. לא שיפוט, לא הסבר – אלא חיבוק פנימי שמבין: זה לא הילד נגד העולם. זה הילד שלי, שעובר סערה – ואני כאן איתו.
אנחנו לא מאפשרים להרביץ – אך אנחנו עדיין לצידו.
לפני הכל, חשוב שנבין: ילדים שמרביצים הם לא ילדים רעים. זו לא שאלה של חינוך לקוי, ולא בהכרח סימן לבעיה עמוקה. מדובר בתופעה נפוצה מאוד בגיל הרך – שנים בהן יש אגרסיביות טבעית כחלק מתהליך ההתפתחות. ילדים לא פועלים ממקום של רוע – אלא מהצפה רגשית.
בגילאים הצעירים, החלקים במוח שאחראים על ויסות רגשות, עיכוב תגובה וניהול דחפים – עדיין לא בשלים. הילדים מונעים מרגשות ודחפים פנימיים, בלי מנגנוני סינון. כלומר, הם מרגישים משהו – ופשוט מתנהגים אותו. לא כי הם בוחרים, אלא כי אלו הכלים שיש להם כרגע.
וזה בדיוק המקום שלנו – כהורים – להיכנס. התפקיד שלנו הוא להציב את הגבול, ולשמור עליו בעקביות. ללמד, שוב ושוב, מה מותר ומה לא, מה נכון ומה פוגע. אבל חשוב לזכור: למידה אמיתית לא מתרחשת כששופטים, מאיימים או מביישים. היא מתרחשת מתוך קשר. מתוך אהבה ורוגע.
כי אף אחד – גם לא אנחנו – לא מצליח ללמוד מיומנות חדשה כשהוא מרגיש מאוים. רק אם באמת נהיה בצד שלהם, נראה אותם, ונישאר איתם גם כשהם סוערים – נוכל לעזור להם ללמוד איך עוד אפשר לבטא רגשות ומוצפות, בלי להרים יד.
חשוב מאוד לעצור את המעשה. אפשר אפילו להחזיק את הילד אם צריך – בעדינות, מתוך מסר ברור: "אני איתך, אני עוזר לך עכשיו לא לפגוע בעצמך או באחרים". גם כשהוא מתפרץ – הוא צריך להבין שיש גבולות, שיש מבוגר שמגן עליו ועל הסביבה שלו.
נשימה עמוקה. מבט עיניים חומל. לא נבהלים מהכעס שלו – אלא שומרים על נוכחות. לפעמים חיבוק יעזור, לפעמים דווקא מרחב. אבל גם אם הוא צורח – אנחנו שם. הוא לא לבד.
אחרי שהרוחות נרגעות מעט, אפשר לנסות ביחד להבין מה הציף אותו. אולי החבר לקח לו משהו? אולי הרגיש שהוא לא מובן או לא שומעים אותו? אנחנו לא מצדיקים את המעשה – אבל כן נותנים מקום לרגש. כך נוכל לעזור לו לשמור על מה שחשוב לו בדרך אחרת. הדרך שבה אנחנו מתווכים לו את הסיטואציה – זו הדרך בה הוא ילמד לתווך לעצמו את עולמו הפנימי בעתיד.
אפשר גם ללכת יחד עם הילד ולבקש סליחה בשמו ממי שהוא הרביץ לו – לא כדי לבייש או להכריח, אלא כדי להראות דוגמה של תיקון. נביט בילד בעיניים טובות, ונאמר משהו כמו:
"סליחה שהוא נתן לך מכה, הוא מאוד אוהב אותך ולא רצה שיהיה לך כואב. הוא פשוט היה מאוד מתוסכל כי רצה את הבובה שלו."
כך אנחנו לוקחים אחריות – מבלי לתייג את הילד או לפגוע בדימוי שלו. אנחנו משמשים לו תווך – ומראים איך אפשר לתקן מתוך חמלה, לא מתוך אשמה.
בהמשך היום, ברגע רגוע ונינוח, אפשר לחזור לשיחה:
"זוכר מה קרה קודם?", "מה הרגשת אז?", "מה היה קשה לך במיוחד?",
"בוא נחשוב מה יעזור לך בפעם הבאה במקרה כזה?", "איך אפשר לשמור על מה שחשוב לך בלי להרים יד?", "מה יעזור לך לעשות את זה?"
זו לא שיחת "נו נו נו" אלא שיחה שמזמינה הקשבה ולמידה. כך אנחנו בונים לו שפה פנימית – לזהות רגשות, להבין מה מפעיל אותו, ולבחור תגובה אחרת בפעם הבאה.
המסר שאנחנו רוצים להעביר הוא כפול: מצד אחד – לא מרביצים. זה הגבול. מצד שני – אנחנו רואים אותך, מבינים שקשה לך, ואנחנו פה.
הגבול לא מפריד ביני לבין הילד – אנחנו יחד מול הגבול.
הוא מגן עליו, והוא גם מלמד אותו. זה מה שהופך את הגבול לכלי רגשי ולא רק משמעתי.
כשילד לומד שגם כשהוא מתנהג בצורה שקשה לנו לראות – אנחנו עדיין איתו, אוהבים אותו, מחוברים אליו – שם מתרחשת הלמידה העמוקה. כי הלב פתוח, ויש מי שמראה לו איך אפשר אחרת.
הילד מוצף – ואנחנו לפעמים יותר. זה טבעי. אבל אם נצעק, נאיים, או נכעס – נאבד את המרחב שיכול היה להיות בטוח עבורו. לכן, דווקא כשזה קשה – נזכיר לעצמנו: אנחנו הדוגמה. אנחנו המבוגר האחראי. ואנחנו גם אנושיים – וזה בסדר לקחת רגע לנשום, לבקש עזרה, להתייעץ.
זה אולי אחד האתגרים הגדולים: לא לקחת את זה אישית. לזכור שזה לא נגדנו. הילד שלנו לא "הורס את הרגע" – הוא פשוט מוצף. וגם אם זה לא קל – אנחנו יכולים לבחור להגיב מתוך הבנה, לא מתוך תגובה אוטומטית.
וזה גם לא קל – וזה בסדר. גם אנחנו לומדים. גם לנו מותר לטעות ולחזור ולנסות. כשהילד מרביץ – לא תמיד נדע מה לעשות. אבל תמיד נוכל לבחור לחזור ולחבק. לבחור מחדש בקשר.
פעם בשבוע, בקבוצת הוואטסאפ של יחסים לפני הכל, אני עונה על שאלות אמיתיות של הורים שמתלבטים, שואלים, חוקרים – בדיוק כמוכם.
אני שם לא רק כמדריכת הורים מוסמכת, אלא גם כאמא. הקבוצה אינה רק בנושא פיתוח עצמאות אצל ילדים – אלה לכל שאלה בנושא חינוך ילדים בכל הגילאים.
הקבוצה שקטה, ללא עלות, פתוחה לכל מי שרוצה להבין לעומק מה זה באמת לגדול אחרת.
מוזמנים להצטרף 💬❤️ היכנסו עכשיו
יחסים לפני הכל – גם בלמידה.
הילדים אולי לא יזכרו כל פרט, אבל הם יזכרו את התחושה: בבית ראו אותי, הקשיבו לי, הייתי אהוב בדיוק כמו שאני.
והתחושה הזו? היא היסוד הכי עמוק לחיים שלמים של למידה, חוסן פנימי, וביטחון רגשי.
כי כשיש יחסים – יש הכל.
ויחסים, כמו למידה – מתחילים מהבית.
אם המאמר הזה פתח לכם את הלב או העלה שאלות – אני כאן בשבילכם.
אם תרצו אתם מחפשים מדריכת הורים שמתאימה בדיוק למשפחה שלכם, כולל כלים רגישים להתמודדות עם התקפי זעם, הצבת גבולות, או כל אתגר רגשי שעולה בדרך –
אני מזמינה אתכם לפנות אליי. וביחד נמצא את הדרך ומתאימה ביותר עבורכם מתוך הקשבה לצרכים שלכם כהורים ושל ילדכם היקרים.
📞 לתיאום שיחה: 054-7586892
כי בחינוך – כמו ביחסים – הלב הוא שמוביל. ❤️
קורל
המתמחה בליווי מדויק של הורים לילדים בכל הגילאים, עם ניסיון רב בהתמודדות עם המורכבויות השונות בתא המשפחתי.
יוצרת סדרת ספרי הילדים ״לולי וגולי״, המקדמת שיח רגשי נגיש ומעמיק בתוך הבית.
מאמינה שיחסים תמיד לפני הכל.
