זו שאלה שלא תמיד נשאלת בקול, אבל היא שם. שקטה, מתחת לפני השטח. איך להיות הורים טובים?
היא מתגנבת בלילות, כשאנחנו משחזרות בראש את מה שקרה בבוקר – האם הגבנו נכון? האם היינו סבלניות מספיק? אולי בכל זאת הייתי צריכה לשתוק במקום להעיר? היא עולה כשהגננת זורקת הערה קטנה: על הילד, על ההתנהלות שלנו, ואנחנו פתאום מוצפות. אולי אני לא עושה מספיק? אולי פספסתי משהו חשוב?
היא מתעוררת כשאנחנו מדברות עם השכנה, והיא מבלי לשים לב, זורקת ביקורת קטנה על משהו שאמרנו או עשינו, והלב שלנו מתכווץ. היא צורחת מבפנים כשאנחנו גוללות ברשתות החברתיות ורואות אמא אחרת: רגועה, מצלמת את הילד שלה בזמן טנטרום (קישור לכתבה עם טנטרום) ומצליחה להגיב באהבה ובשלווה. ואנחנו? רק אתמול צעקנו מרוב תסכול.
הפער הזה: בין איך שזה נראה לאחרות, לבין איך שזה מרגיש לנו, הוא שגורם לנו להרגיש לא מספיק.
אבל אולי, במקום לשאול "איך", אפשר לרגע לעצור ולזכור: אני כבר עכשיו האמא שהילד שלי צריך. לא מושלמת, לא תמיד סבלנית- אבל רואה אותו, אוהבת אותו בערימות, נוכחת. וזה לא מעט. זה מה שהוא הכי צריך.
להיות אמא היום, בעידן המודרני, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. פעם הייתה קהילה, עזרה, תמיכה. היום יש גישות אינסופיות, שיטות סותרות, ופיד מלא בפילטרים. ואנחנו – אמורות להיות גם אימהות, גם עובדות, גם נשות מקצוע, גם נשות משפחה, גם שפיות, גם נוכחות, גם תמיד עם סבלנות, וגם להכין עוגת בננות בריאה מקמח כוסמין. (אפשר להוסיף קישור חיצוני למתכון באתר עם מלא כניסות חחח)
זה פשוט יותר מדי. אז כשמרגיש לך שאת "לא מספיקה", זה לא כי את לא טובה, אלא כי הדרישות לא הגיוניות. לכן, אולי הגיע הזמן להפחית את הרעש החיצוני, וללמוד להקשיב יותר לקול הפנימי, לאינטואיציה ההורית שקיימת בתוכך.
מסוגלות הורית היא הידיעה שאני מסוגלת. לא בזכות תואר או טכניקה, אלא בזכות הקשר. אני האמא של הילד הזה. הוא היה בבטן שלי תשעה חודשים. אני זו שרואה אותו, שמכירה את הריח שלו, את הקצב שלו, את המבט בעיניים כשהוא עצוב. גם כשאני טועה, גם כשאני מאבדת סבלנות- אני עדיין יכולה לשוב, לחזור, להחזיק. זה לא קשור לשלמות. זה קשור לקשר המיוחד שלנו, ולנוכחות שלי בחייו.
הרבה פעמים אנחנו שוכחות את זה. מתבלבלות מרוב קולות מבחוץ, מהשוואות, מהציפייה להיות כל הזמן במיטבנו. אבל בפנים, מתחת לכל הרעש, יש אמת פשוטה: הילד שלי צריך אותי. לא גרסה משופצת או אידיאלית – אותי, כמו שאני, עם הלב שלי, עם הרצון, עם הנוכחות.
כשאנחנו נזכרות בזה, משהו בתוכנו נרגע. כי מתברר: אני לא צריכה להיות "הכי אמא" בעולם. רק להיות האמא שלו. וזה, בפני עצמו, שווה המון.
רגשות אשם של אמהות נולדים מהאהבה. הם מופיעים כשאנחנו מרגישות שיכולנו לעשות אחרת. אבל אשמה, למרות התחושה הלא פשוטה שהיא יוצרת, יכולה להיות גם מורה דרך. היא לא באה להכאיב – היא באה לסמן. לסמן לנו שהאדם שאנחנו רוצות להיות היה פועל אחרת, שמשהו לא מסתדר לנו, שאנחנו רוצות לדייק.
ובמקום לטבוע באשמה, אפשר לשוב אל עצמנו. לבדוק: מה הפריע לי? מה הייתי רוצה לעשות אחרת? ולזכור כל טעות היא הזדמנות לחיבור מחדש.
כאן בדיוק טמונה הזדמנות אדירה: היכולת לשוב. לתקן. להתחבר מחדש. הורות לא נבנית מהרגעים המושלמים. היא נבנית דווקא מהחיבורים שאחרי השבר. כי מה שמרפא ילדים זו לא תגובה מושלמת – אלא הידיעה שתמיד אפשר לחזור. שגם אם הגבנו בכעס, גם אם פספסנו, הלב שלנו פתוח בשבילם. אנחנו עדיין רואות אותם. וכשאנחנו משתמשות באשמה כמצפן, היא מפסיקה לכאוב והופכת לאור קטן שמכוון אותנו חזרה לקשר.
כמה פעמים ביום חולפת בנו המחשבה הזאת – למה אני אמא עצבנית? לפעמים היא באה עם אשמה, לפעמים עם תסכול, ולפעמים פשוט עם עצב שקט.
אנחנו רגילות לחשוב שמשהו "לא בסדר" בנו. אולי אני לא מספיק רגועה, אולי אין לי סבלנות טבעית כמו לאמהות אחרות, אולי אני פשוט לא מתאימה לזה. אבל העצבנות היא לא עדות לפגם, אלא קריאה. קריאה להקשבה. לעצמי. למה אני צריכה עכשיו? מה יעזור לי לנשום? העצבנות מגיעה כשאנחנו סוחבות על הגב שלנו ימים שלמים בלי רגע לנשום. כשיש עבודה, בית, ילדים, בני זוג, כביסה, ארוחות, שיניים, פיפי, גן, הסעות – ורגע לעצמנו? כמעט ולא קיים.
וכשהגוף והנפש לא מקבלים מקום, הם מתחילים לצעוק. ולפעמים, הצעקה יוצאת דווקא על הילד. לא כי הוא עשה משהו לא בסדר, אלא כי הוא פשוט היה שם, קרוב. הילדים לא הבעיה. הם המראה. הם מאירים לנו איפה כואב לנו בפנים. והתגובה שלנו, העצבנות, הכעס, היא בעצם קריאה פנימית: "אמא, מתי את שמה לב גם לעצמך?"
אז בפעם הבאה שאת מרגישה על סף, נסי לעצור. לא להילחם בזה – אלא להקשיב. לשאול: מה חסר לי עכשיו? ממה אני עייפה? מה היה עוזר לי רגע לנשום?
שחיקה הורית לא נראית תמיד מבחוץ. אפשר להמשיך "לתפקד", להסיע, לבשל, להקשיב – אבל בפנים משהו כבה. ההתרגשות נעלמת, ההומור נגמר, הקשר מרגיש כמו משימה. השחיקה לא צורחת כמו כעס. היא לוחשת. תחושת ריק. את קמה בבוקר ואין לך חשק. אין סבלנות לשחק, אין רצון לדבר. את עושה – אבל את לא באמת נוכחת. והילדים מרגישים. וגם את.
לפעמים, זו הדרך של הגוף והנפש לומר: אני צריכה הפסקה. לא מהילדים, אלא מלהיות לבד בזה. אני צריכה הקשבה, עזרה, מילוי. שחיקה היא לא עדות לכישלון. היא עדות לכך שאת כל כך חשובה, לכולם – עד ששכחת שאת חשובה גם לעצמך. והגיע הזמן להזכיר לך את זה. לפעמים, למרות כל הרצון והכוונה, אנחנו זקוקות לתמיכה מקצועית נוספת, וזה בסדר גמור.
אמא טובה היא לא זו שתמיד עושה הכול נכון – אלא זו שלא מפסיקה לנסות להיות בקשר. גם כשהיא עייפה. גם כשהיא כבר שחוקה. גם כשכבר לא נשאר לה הרבה לתת – היא עוצרת, מתבוננת, ושואלת: מה הילד שלי צריך עכשיו? ומה אני צריכה כדי להיות שם בשבילו באמת?
אמא טובה לא תמיד יודעת את התשובות – אבל היא מוכנה להישאר בשאלה. היא מבינה שיותר מהכלים, יותר מהשיטות – מה שהילד הכי צריך זו התחושה שיש לו אמא שרואה אותו. שמוכנה להודות כשהיא טעתה. שמוכנה להתקרב שוב גם אחרי ריחוק. שמבינה שהקשר הזה נבנה יום-יום, רגע-רגע.
ולפעמים, דווקא אחרי תקופה של ריחוק, של עומס, של עייפות – כשאנחנו מצליחות לחזור ולחבר את הלב – שם מתרחש הקסם האמיתי.
זמנים של קרבה: להתכרבל, להתחבק, לשמוע שירים יחד, לקרוא ספר, לשתות שוקו חם.
לעשות את מה שעושים בדרך כלל, אבל ביחד. נכון שהרבה יותר כיף לעשות קניות, לבשל ארוחת ערב ואפילו לשטוף את הבית, כשאתם יחד? כל זמן הוא זמן מחבר.
לא צריך לנסוע לחו"ל או להכין ארוחת גורמה. לפעמים, מבט בעיניים אומר יותר מכל. הילדים שלנו לא מחפשים מושלמות – הם מחפשים אותנו. קרובות, קשובות, אמיתיות.
אם הגעת עד לכאן, כנראה שאת אמא שהלב שלה נמצא במקום הנכון. שמתבוננת. שמבקשת להבין. שמנסה להיות שם באמת – גם כשזה קשה.
אז שמרי לך את השורה הזו לרגעים הקשים: אני לא מושלמת, אבל אני האמא המדויקת לילד שלי. בדיוק כפי שאני. עם הכוונה, עם הרצון, עם הלב. וזה בדיוק מה שהוא צריך.
אז היום, כשאת סוגרת את הכתבה הזו, נסי לבחור 'דבר קטן' אחד שאותו תיישמי באופן מודע – אולי לשים את הטלפון בצד לדקות ספורות, או לתת שם לרגש שעולה בך. תזכרי, לכל בחירה קטנה שלך יש השפעות על הסביבה שלך, כמו אבן שנזרקת למים ומייצרת אדוות.
פעם בשבוע, בקבוצת הוואטסאפ של יחסים לפני הכל, אני עונה על שאלות אמיתיות של הורים שמתלבטים, שואלים, חוקרים – בדיוק כמוכם.
אני שם לא רק כמדריכת הורים מוסמכת, אלא גם כאמא. הקבוצה אינה רק בנושא פיתוח עצמאות אצל ילדים – אלה לכל שאלה בנושא חינוך ילדים בכל הגילאים.
הקבוצה שקטה, ללא עלות, פתוחה לכל מי שרוצה להבין לעומק מה זה באמת לגדול אחרת.
מוזמנים להצטרף 💬❤️ היכנסו עכשיו
יחסים לפני הכל – גם בלמידה.
הילדים אולי לא יזכרו כל פרט, אבל הם יזכרו את התחושה: בבית ראו אותי, הקשיבו לי, הייתי אהוב בדיוק כמו שאני.
והתחושה הזו? היא היסוד הכי עמוק לחיים שלמים של למידה, חוסן פנימי, וביטחון רגשי.
כי כשיש יחסים – יש הכל.
ויחסים, כמו למידה – מתחילים מהבית.
אם המאמר הזה פתח לכם את הלב או העלה שאלות – אני כאן בשבילכם.
אם תרצו אתם מחפשים מדריכת הורים שמתאימה בדיוק למשפחה שלכם, כולל כלים רגישים להתמודדות עם התקפי זעם, הצבת גבולות, או כל אתגר רגשי שעולה בדרך –
אני מזמינה אתכם לפנות אליי. וביחד נמצא את הדרך ומתאימה ביותר עבורכם מתוך הקשבה לצרכים שלכם כהורים ושל ילדכם היקרים.
📞 לתיאום שיחה: 054-4669519
כי בחינוך – כמו ביחסים – הלב הוא שמוביל. ❤️
קורל
המתמחה בליווי מדויק של הורים לילדים בכל הגילאים, עם ניסיון רב בהתמודדות עם המורכבויות השונות בתא המשפחתי.
יוצרת סדרת ספרי הילדים ״לולי וגולי״, המקדמת שיח רגשי נגיש ומעמיק בתוך הבית.
מאמינה שיחסים תמיד לפני הכל.
